<h1>חדושי רבינו דוד על כריתות</h1>
<h2>דף ד.</h2>
(פסחים מ"א ע"ב) [איכא דאמרי חדא מיהא לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה]. לפי מה שפירשנו שעל הלאו כי אם צלי אש בלבד הוא שנחלקו אביי ורבא קשה זה לפרש, שהרי אמרנו שאין לוקין על החי, והנא והמבושל כבר יש בהן מלקות זה בעצמו וזה בעצמו, והיאך נאמרו אלו שתי הלשונות אם לוקה אחת או אם אינו לוקה כלל. ורבנו יעקב ז"ל פירש בספר הישר שעל הנא והמבושל שלוקין בהם הוא שאמרו כן, ואם תאמר שהרי לוקין על זה בעצמו וזה בעצמו, נפקא מינה שאם הת(י)רו בו משום כי אם צלי אש ולא ה(ו)תרו בו משום לא תאכלו ממנו נא, דלמאן דאמ' חדא מיהת (להן) [לקי] לוקה הוא עליו ולמאן דאמ' חדא נמי לא לקי אינו לוקה אלא אם כן התרו בו משום נא ומבושל בפירו'. והרב מורי נ"ר אומ' שאין צורך לזה אלא לומר שלוקין על החי שהוא מתרבה מן הכתו' של כי אם צלי אש אם לא שמיעטו הכתו' כמו שאמרנו למעלה. ונפקא מינה לשאר המקומות שלא מיעט בהן הכתו', כגון בזה של זג וחרצן שהכתו' מכל אשר יעשה מגפן היין הוא מרבה מה שאינו לא זג ולא חרצן כגון בין הבינים ועינבי דברא כדאית' במס' נזיר [ל"ד ע"ב], ועל זה נחלקו אם לוקין בהן אחת או אם אין לוקין כלל מפני שהוא בלאו שבכללות, וכך הוא המחלקת בחי ובמ[ב]ושל בחמי טבריא אם לא שכבר נתמעטו מן המחלקת כמו שכתבנו למעלה. וכל אלו דברים חלוקין. והמחוור בזה שאלו שתי הלשונות נאמרו על כל לאו שבכללות שאין לוקין עליו, שייש אומרים שמה שאמרו שאין לוקין עליו לומ' שאינו כדאי ללקות מלאו אחד על כל אחד מן הפרטים כגון בלא תאכל כל תועבה שאינו לוקה מזה השם על כל אחד ואחד מן האסורים, אבל אם אכל את כלן הוא לוקה מזה השם שכבר עבר עליו בכל משמועתו שהרי אכל כל תועבה, ויש אומרי' שאין בו מלקות כלל מזה השם אע"פ שאכל את כלן, ופירשו הטעם משום דלא מיחד לויה כלאו דחסימה. ואלו שתי הלשונות נאמרו כאן על דברי אביי שעושה לאו זה של כי אם צלי אש לאו שבכללות, שלפי הלשו' שאמרו חדא מיהת לקי אם אכל הנא והמבושל שהוא כל השמועות של כי אם צלי אש הוא לוקה ודאי שלש שהרי עבר על הלאו הזה בכולו, אבל שילקה על הנא שתים ועל המבושל שתים מזה השם של כי אם צלי אש אינו בדין שלאו כללי הוא ואינו נחלק לפרקים כמו שאמרנו. ולפי הלשון שאמרו חדא נמי לא לקי אף כשאכל את כלן אינו לוקה מזה השם כלל, ותהיה מחלקתו של אביי על כל דבריו של רבא שאם אכל נא או מבושל אינו לוקה אלא אחת ואם אכל נא ומבושל אינו לוקה אלא שתים. כך נראה האמת והנכון. ל"ש.
(פסחים מ"א ע"ב) [ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות]. אי איפשר לפרש שדעתו של אביי לעקור מלקות מכאן לגמרי שהוא כולל נא ומבושל וכי אם צלי אש בלאו אחד, שהרי הברית' שלימה ששנינו אכל כזית [נא] מבעוד יום פטור כזית נא משחשכה חייב. וכן בדין לאו שבכללות בכגון זה, שאם כן [לא] תביא אתנן זונה ומחיר כלב כן, ועוד דהקישא הוא כמו שכתבנו למעלה בתחלת הפרק. אלא ודאי דעתו של אביי לומר שאין לוקין משום כי אם צלי אש, שאין זה אלא כלל שכולל כל הדברים שאינן צלי אש, כמו שאמרו בלא תאכל כל תועבה [דברים י"ד] ולא תאכלו על הדם [ויקרא י"ט] ולא יאכל כי קדש הוא [שמות כ"ט] שהן לאו שבכללות. ואם כן צריך טעם לרבא למה הוא חולק על זה, שהרי לא מצינו שהוא חולק על אלו שאמרו. ויש לומר מפני שאין כי אם צלי אש כולל כל שאר הדברים אלא שהוא חוזר על אלו הנזכרים שהן נא ומבושל, שהאחרים כבר מיעט אותן הכתו' כמו שכתבנו למעלה, ואם כן כל עצמו לא בא אלא להוסיף לאו על אלו. ואביי סבר שלא בא לזה, שאין מלקות בלאו כגון זה, אלא לתלמודו הוא בא בשעה (ששנינו) [שישנו] בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא. וזה מפורש בפרק המקבל [קט"ו ע"ב] שאמרו שם, לימא אביי דאמ' כרב יהודה ורבא דאמ' כרב הונא, אמ' לך רבא אנא דאמרי אפי' כרב יהודה, עד כאן לא קאמ' רב יהודה התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע לא רחים ולא לרכב הילכך לשאר דברים הוא דאתא, אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא ש"מ ללאו. ואביי אמ' לך אנא דאמרי אפי' לרב הונא, ע"כ לא קאמ' רב הונא התם אלא דכי נפש הוא חובל יתירא הוא וכיון דיתירא הוא שדייא ארחיים ורכב, אבל הכא כי אם צלי אש [לאו] יתירא הוא מיבעי ליה לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא. ולענין זג וחרצן כך היא מתפרשת אע"פ שאין בהן ענין הסוגיא הזאת שאמרנו של צלי אש, שבכל מקום הכתו' שאמר מכל אשר יעשה מגפן היין אינו כפסוק של כי נפש הוא חובל לרבות כל דבר, שאין כל הנעשה מגפן היין (אינו) בכלל אסור שהרי מעטו שם עלין ולולבין והכתו' לכלל ופרט וכלל כמו שמפורש בפר' שלשה מינין במס' נזיר [ל"ד ע"ב], וזהו ענין מחלקתן של אביי ורבא כמו שהוא בכי אם צלי אש מפני שהוא בא לתלמודו בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא. והרב מורי נ"ר מפרש שמחלקת אביי ורבא בזה מפני שמצינו בלאו שבכללות פנים הרבה, שיש לאו שבכללות שהכל מודים בו שאין לוקין עליו כאותן שכתבנו למעלה בלא תאכל כל תועבה וחבריו, מפני שהן דברים חלוקים ועושה מהן כלל אחד, שהרבה אסורין הן שהן חלוקין לעצמן והן נכללין בלא תאכל כל תועבה, בלא יאכל כי קדש הוא, שאמרו כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו, שהרבה פסולין יש בקדש שהן חלוקים לעצמן והן נכללין בלאו זה. ויש לאו שבכללות שהכל מודים בו שלוקין עליו, כגון לא תעשה כל מלאכה דשבת ויום טוב, שאע"פ שכולל כל המלאכות בלאו אחד אין זה כלל מדברי(ה)ם חלוקין אלא שכולן שם מלאכה הם. ובכלל זה של כי אם צלי אש נחלקו מפני (שאינו) [שהוא] דומה ללאו דלא תעשה כל מלאכה, שאינו כולל דברים חלוקין אלא כל שאינו צלי אש שם אחד כגון מלאכה שהם שם אחד, ואביי סבר שאחר שפירש על נא ומבושל וחזר וכללן בכי אם צלי אש הרי זה כלל (הדברים) [מדברים] חלוקין כמו לא תאכל כל תועבה, אלא שאינו כולל כל הדברים שאינן צלי אש אלא נא ומבושל בלבד, שהחי כבר הוא מבחוץ כמו שאמרנו למעלה. או יהיה טעמו של אביי מפני שהכתו' של כי אם צלי אש אינו מחוור ללקות עליו, שלא בא הכתו' ליתן לאו על המניעה אלא להתיר את הצלי. ומה שכתבנו הוא יותר נכון לפי מה שנתפרש בפרק המקבל.
<h2>דף ו.</h2>
(פסחים כ"ו ע"א) [אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר]. איכא למימר דסביר' ליה כרבנן דאמרי והניחם שם מלמד שטעונין גניזה והוו להו (שני) [שלשה] כתובין ושלשה כתובין אין מלמדין, (ד)[ו]עדיפא מינה קאמ' דאפי' לא סבירא [ליה] כרבנן ניחא משום תרתי מיעוטי כתיבי.
<h2>דף יג:</h2>
(פסחים י"ד ע"א) [הכא במאי עסקינן דאיכא משקין בהדי בשר]. הכא משמע דמשקין מטמאין אחרים בפחות מרביעית, דמשקין דבהדי בשר ודאי פחות מרביעית הוא, והכי משמע נמי בפרק אלו דברים בברכות [נ"ב ע"א] דאמרי' שמשקין לאחורי הכוס מטמאין את הידים. וקשה, דגבי יין נסך אמרינן בע"ז [ל"א ע"א] ומטמא טומאת משקין ברביעית, ובנדה נמי [נ"ה ע"ב] גבי דם נדה וחלב האשה אמרי' הכי שטומאת משקין ברביעית. ותירץ רבנו יעקב ז"ל דטומאת משקין בפחות מרביעית דרבנן ואפי' למאן דאמ' דטומאת משקין לטמא אחרים דאוריתא, דלא הוי דאורית' אלא ברביעית. ולפי פירוש זה צריך לומר דאכתי לא ידעינן דאוכל מטמא אוכל ואפי' מדרבנן, ומשום הכי אוקמי' בטומאת משקין (ד)אע"ג דהוו מדרבנן ולא אמרי' דאוכל מטמא אוכל מדרבנן. ואם תאמר וכיון דסבירא ליה דאין אוכל מטמא אוכל ואפי' מדרבנן שלישי היכי משכחת לה, אי על ידי משקין אי סבירא לן דטומאת משקין דרבנן משקין תחלה הוו, כדאמרי' [פרה פ"ח מ"ז] כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, ואי בכל[י] הא קימ' לן [ב"ק ב' ע"א] דאדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה והוה ליה ראשון. ואיכא למימר שלישי משכחת לה שניטמאו בכלי שניטמא במשקין דטמא מדרבנן כדאית' לקמן. אבל אינו נכון, דכלי שניטמא במשקין לא שרפי' עליה תרומה וקדשים, כדבעינ' לפרושי לקמ'. ואיפשר לומ' דהוי שלישי על ידי עצים ולבונה דמטמו משו' חיבת הקדש, כדאית' לקמן [כ' ע"א]. אלא דהוה להו למימר כדאמרינן לקמן, אימר דמהניא חיבת הקדש לאיפסולי למימני ביה ראשון ושני נמי, תפשוט דבעי ריש לקיש צריר של מנחות מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני. אבל העיקר שנאמר דאתי כמאן דאמ' שטומאת משקין מדאורית' ברביעית, וכיון שהן [טמאין] מן (המרה) [התורה] אינן תחלה אלא משכחת להו דהוו שני והם נגעו בראשון. או שנאמר שאף בפחות מרביעית היא מן התורה וכי בעי' רביעית לפסול את הגויה ברביעית.
<h2>דף כב.</h2>
(פסחים ע"ד ע"ב) [לימא מסייע ליה הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר, לאו משום דאמרי' כבולעו כך פולטו]. דקס"ד שאין התר זה אלא לצלי שמתירין אותו לאחר קריעה, שאע"פ שבלע הלב מן הדם שבתוכו בשעת צלייה אומרין שנפלט ממנו על ידי האור. שני לב דשיע, וסומכין בו שלא בלע מן הדם כלל. ודעת המפרשים להתירו בכך אפי' לקדרה, וכתו' בספר [המאור] שסומכין על זה אף (שהלכה) [להלכה]. שאע"פ שעמדה ההלכה דאמרי' כבולעו כך פולטו ולא צריכי להכי למימר שאני לב דשיע, אפי' הכי כיון דחזינן דהכי הוא דלב מישע שיע סמכי' עלה ושרי' ליה אפי' לקדרה. ועוד משום בשול דקתני בברית' שהוא כפשטו בבישול של קדרה. והרב מורי נ"ר השיב על זה, שהרי הלב חלול ופתוח בכמה מקומות להכניס ולהוציא דם והיאך לא יאסור עצמו וכל המתבשלים עמו בקדרה, דליכא למימר שיע נמי מבחוץ ולא בלע שאם כן תתירנו בשנתבשל עם הנבלה. ואין כל זה עולה יפה, דכי דחינן שאני לב דשיע אינו אלא כענין מאי דדחינן שאני בית שחיטה דמחלחל, שכיון שיש דרך לדם שהוא יוצא בו (בה דוחה) [בהרוחה] אין תולין לו שיבלע בבשר כשהוא נצלה באור אלא שהוא יוצא לו והולך, ואף כאן אמרו בלב שהוא שיע ואין הבליעה נוחה בו ונוח לו לדם שבתוכו שיצא דרך נקביו ואינו נבלע בתוכו. ולעולם בצלי כמו שהיו סבורים תחלה, ואין בכל זה התר ללב שנתבשל בקדרה, שאין השיעות שלו מציל אותו מידי בליעה בקדירה. וכל שכן אם נתבשל עם הנבלה שאין השיעות מציל אותו מבליעה של שומן כלל ואפי' בצלי. שלא אמרו אלא בדם כדרך שאמרנו למעלה בדין כבולעו כך פולטו, ובשיש לו דרך לדם שיצא כמו שאמרנו. ונמצא שאין הדחייה הזאת שדחו שאני לב דשיע מחדש בדין כלום, אלא שטעם ההתר הם דוחים שאינו משום כבולעו כך פולטו אלא משום לב דשיע. וזהו האמת והנכון.
